מסע אחר הכללים

מסע אחר הכללים

בכיתה ה׳ של המורה יעל היה תלוי שלט גדול: מקשיבים, מרימים יד, שומרים על הציוד, מדברים בכבוד. איתי הביט בשלט ונאנח. "למה צריך כל כך הרבה כללים?" שאל.

המורה יעל חייכה ואמרה, "אולי תגלה בעצמך." באותו רגע נפל מהמדף מטוס נייר קטן, מצויר בעיפרון כחול. "אני קליק," לחש המטוס, "בוא למסע הכללים!"

איתי מצמץ, ופתאום הכיתה הסתחררה סביבו. הוא ומיקה עמדו ליד שולחן ענק, וכל הילדים דיברו יחד. המילים התערבבו כמו מרק רועש, ואף אחד לא שמע שום רעיון.

"כאן אין כלל של הרמת יד," אמר קליק. איתי ניסה לספר על ניסוי במדעים, אבל קולו נעלם ברעש. מיקה לחשה, "כשמחכים לתור, כל מחשבה מקבלת מקום."

קליק טס הלאה, והם נחתו ליד תיקים פתוחים ועפרונות מפוזרים. איתי חיפש את מחברת החשבון שלו ולא מצא. הוא הבין שכלל של סדר לא נועד להציק, אלא לחסוך זמן ולשמור על הדברים.

בתחנה הבאה הייתה הפסקה בחצר בית הספר. בלי כלל של לא לרוץ ליד הכניסה, ילדים כמעט התנגשו זה בזה. איתי עצר בזמן ואמר, "כלל בטיחות הוא כמו קסדה בלתי נראית."

אחר כך הגיעו לתחנת הכבוד. שם ילד אחד צחק על תשובה לא נכונה, והכיתה השתתקה. המורה יעל הופיעה ואמרה, "בכיתה מותר לטעות, כי ככה לומדים. מילים טובות עוזרות ללב להישאר אמיץ."

קליק החזיר את כולם לכיתה האמיתית. השלט כבר לא נראה לאיתי כמו רשימה משעממת, אלא כמו מפה שעוזרת לכולם ללמוד יחד. הוא הרים יד ואמר, "הכללים שומרים עלינו, על הזמן שלנו ועל החברים שלנו."

מיקה חייכה, והמורה יעל הדביקה ליד השלט ציור קטן של מטוס נייר. מאז, כשמישהו שכח כלל, איתי היה מצביע על קליק ולוחש בחיוך, "קדימה, נחזור למסלול."