HE511–13תצוגה מקדימה של הסיפור
ילדת הבוץ
בליל חורף קר בירושלים, הרוח שרקה בין התריסים והגשם טפטף על החלון. אמיליה שכבה במיטה, לבושה בפיג'מת פסים, ופתאום שמעה יללה חלשה: מיאו.
היא הציצה מהחלון הנמוך של הסלון וראתה את מיצי, החתולה האפורה, עומדת רטובה על המרפסת הקטנה. הדלת למרפסת נתקעה מהרוח, ומיצי רעדה מקור.
אמיליה נעלה מגפיים אדומות, לבשה מעיל גשם צהוב וקפצה בזהירות מהחלון הנמוך אל המרפסת. היא נחתה על שטיח הגומי הרך, אבל מיד הבינה שהחוץ קר מאוד וגם קצת מפחיד.
מיצי, בואי אליי," לחשה אמיליה, ופרשה את המעיל כמו אוהל קטן. מיצי נכנסה פנימה, התכרבלה בידיים שלה וגרגרה בשקט. אמא נועה שמעה רעש, רצה עם פנס ופתחה את הדלת התקועה מבפנים. היא חיבקה את אמיליה ואת מיצי ואמרה: "כל הכבוד על הלב הטוב, אבל בפעם הבאה קוראים לי קודם. חלונות הם לא דרך יציאה. אמיליה הנהנה, קצת נבוכה וקצת גאה. אחר כך הן שתו שוקו חם במטבח, ומיצי ישנה על שמיכה ליד התנור, יבשה ושמחה.
