ספר של הצ׳אט

67 אמלך

מיקה ועומר יצאו לטיול ביער הקסום, אחרי הגשם הראשון של הסתיו. העלים נצצו כמו מטבעות קטנים, והרוח לחשה סודות בין העצים.

"איך נמצא אותו?" שאלה מיקה, ועומר התכופף לבדוק עקבות בבוץ. גַל־גַל חייך ואמר: "המפתח מסתתר מאחורי חידה, והחידה קשורה למספר 67."

בין השיחים הופיע שדון קטן עם כובע ירוק ושרוכים זהובים. "שלום! אני גַל־גַל השדון," הוא קרא, "ואיבדתי את מפתח האור שלי!"

"איך נמצא אותו?" שאלה מיקה, ועומר התכופף לבדוק עקבות בבוץ. גַל־גַל חייך ואמר: "המפתח מסתתר מאחורי חידה, והחידה קשורה למספר 67."

מיקה ועומר צעדו יחד: שישים צעדים גדולים בשביל, ואז שבעה צעדים קטנים בין הפטריות. הם ספרו בקול: "... חמישים ושמונה, חמישים ותשע, שישים! ועכשיו: אחד, שתיים... שבע!"

מול עץ אלון ענקי הם ראו חריץ קטן בגזע, כאילו העץ שומר סוד. עומר הכניס בזהירות יד ומצא מפתח נוצץ בצורת עלה.

"מצאתם!" קרא גַל־גַל וקפץ מרוב שמחה. כשהוא סובב את המפתח באוויר, נפתח שביל של אור זהוב בין העצים.

האור הדליק את הפנסים הזעירים של היער הקסום, והכול נראה בטוח וחמים יותר. "תזכרו," אמר השדון, "מספרים הם כמו מפות—אם מפרקים אותם, קל למצוא את הדרך."

מיקה ועומר נופפו לשלום וחזרו הביתה, עדיין סופרים בלב. מאז, בכל פעם שראו את המספר 67, הם חייכו ונזכרו בשביל האור שביער הקסום.