HE412–14תצוגה מקדימה של הסיפור
פעם היה אריה בשם לביא, והוא חי לא ביער אלא במקום מוזר: מעבדה סודית מתחת לעיר. אף אחד לא ידע שהוא שם, אפילו לא החתולים בשכונה.
במעבדה עבד איש בשם דניאל, מדען טוב לב עם משקפיים עגולים וחיוך שקט. הוא שמר על הסוד כדי להגן על לביא, כי בחוץ אנשים היו נבהלים מאריה.
יום אחד נכנסו מיקה ועומר דרך דלת קטנה מאחורי הספרייה בבית הספר. הם עקבו אחרי רמזים על “חדר ניסויים שאסור להיכנס אליו”, והלב שלהם דפק כמו תוף.
כשהדלת נפתחה, הם ראו אורות כחולים, צינורות מבעבעים, וריח של לימון וסבון. ובמרכז החדר—לביא האריה, עם רעמה רכה ועיניים סקרניות.
מיקה כמעט צעקה, אבל דניאל הרים יד ואמר בשקט: “רק אם מדברים ברוך, הסוד נשאר בטוח.” עומר התקרב לאט, ולביא רק פיהק כאילו אמר: “שלום.”
דניאל הסביר שלביא עוזר להם לבנות “מכשיר אומץ” שמלמד ילדים להתמודד עם פחד. “הוא לא עושה קסם,” אמר דניאל, “הוא מזכיר לכם שאתם כבר אמיצים.”
פתאום נשמעה אזעקה קטנה: בועה ענקית של סבון התחילה לגדול ולגלוש על הרצפה. עומר החליק, מיקה צחקה מלחץ, ודניאל חיפש את כפתור העצירה.
לביא התכופף, דחף בעדינות את הבועה עם האף, והיא התפוצצה ב’פופ!’ גדול. כולם קפצו, ואז פרצו בצחוק, אפילו דניאל.
כשיצאו בחזרה דרך הספרייה, מיקה לחשה: “אז אומץ זה לא לא לפחד.” עומר הנהן: “זה לפחד קצת, ולהמשיך בכל זאת.”
ובמעבדה הסודית, לביא האריה נמתח כמו חתול גדול, שמח שהסוד שלו עזר למישהו להיות אמיץ היום.
