HE210–12תצוגה מקדימה של הסיפור
ביער הקסמים גר חד־קרן אחד בשם קרניוס. הוא היה נראה כמו סוס, אבל עם קרן גדולה על הראש, וזה גרם לו להרגיש מוזר ושונה.
כל החיות הסתכלו עליו מרחוק. הארנבים לחשו, הציפורים צחקקו, והאיילים אמרו: “אל תשחקו איתו, הוא לא רגיל.” קרניוס ניסה לחייך, אבל בפנים היה לו עצוב.
יום אחד מיקה ודוד טיילו ביער הקסמים עם המורה גל. הם שמעו רעש של נשימות כבדות ליד הנחל, וראו את קרניוס יושב לבד ומצייר עיגולים באדמה.
“למה אתה לבד?” שאלה מיקה בשקט. קרניוס הוריד את הראש ואמר: “כי הקרן שלי מפחידה אותם. הם חושבים שאני מוזר.”
באותו רגע יצא מהשיחים שועל קטן בשם עומר. עומר לא ברח ולא צחק. הוא התקרב ואמר: “אני חושב שהקרן שלך מיוחדת. אפשר להיות חברים?”
קרניוס מצמץ בהפתעה. “באמת?” הוא שאל, ועומר הנהן. הם התחילו לשחק “מחבואים” בין העצים, וקרניוס אפילו השתמש בקרן שלו כדי להרים עלה גדול ולהסתתר מתחתיו.
החיות האחרות ראו את זה והסתקרנו. רוני הארנבת אמרה: “זה נראה כיף… אפשר גם?” עומר ענה: “כן, אבל בלי לצחוק על מראה של מישהו.”
לאט לאט כולם הצטרפו. קרניוס עזר לציפורים להוציא גוזל קטן שנתקע בין ענפים, והקרן שלו הייתה בדיוק מה שצריך.
בסוף היום, קרניוס הרגיש חם בלב. הוא הבין שהקרן שלו לא עושה אותו פחות טוב, אלא פשוט אחר. וביער הקסמים כולם למדו: מה שחשוב הוא טוב הלב, לא איך שנראים מבחוץ.
