סמיר ברחוב

סמיר היה ילד בן שבע שגר בעיר עם אמא, אבא ואחותו מיכל. בבוקר אחד הוא יצא מהבית עם תיק קטן, כי רצה להביא לאבא בקבוק מים מהחנות למטה.

הרחוב היה מלא קולות רגילים של עיר: אוטובוסים, אנשים שמדברים, וציפורים על המרפסת. סמיר הלך בזהירות על המדרכה, והביט לצדדים לפני שעבר ליד החניה.

פתאום נשמעה אזעקה חזקה: “וִי-אוּ! וִי-אוּ!” סמיר הרגיש שהלב שלו דופק מהר, אבל הוא נזכר במה שלמד בבית הספר על הוראות פיקוד העורף.

הוא עצר במקום, נשם עמוק, והסתכל מסביב למצוא מקום מוגן. הוא ראה שלט שמראה “מקלט” ליד בניין סמוך, וגם שכנה בשם עדי שקראה: “סמיר, בוא מהר לפה!”

סמיר לא רץ לכביש ולא דחף אף אחד. הוא התקדם מהר אבל בזהירות, נשאר על המדרכה, והחזיק את רצועת התיק קרוב לגוף כדי שלא ייפול.

בכניסה למקלט עדי פתחה את הדלת, וסמיר נכנס יחד עם עוד אנשים. בפנים היה אור, ספסלים, ומישהו בשם רוני בדק שכולם עומדים רחוק מהדלת.

סמיר התיישב ליד מיכל, שגם הגיעה עם שכנה אחרת, ושאל בלחש: “אנחנו בסדר?” מיכל הנהנה ואמרה: “כן, אנחנו עושים בדיוק כמו שאמרו לנו.”

הם חיכו בשקט עד ששמעו הודעה שמותר לצאת. כשיצאו, סמיר הרגיש גאווה קטנה בלב, כי הוא ידע להתנהג נכון ובזהירות.

בדרך הביתה הוא אמר לעדי: “תודה שעזרת לי.” עדי חייכה וענתה: “כששומרים על ההוראות, שומרים על עצמנו ועל כולם בעיר.”