חרם אל

חרם אל לילי

ביום שני בבוקר נכנסה לילי לכיתה עם תיק סגול ונעלי ספורט צהובות. היא חייכה אל נועה ואיתמר, אבל הם הסתכלו לרצפה ולא אמרו שלום.

בהפסקה לילי הוציאה קופסה עם מלפפון ופיתה עם גבינה. היא התיישבה ליד הספסל, אבל נועה לקחה את איתמר הצידה ולחשה: "היום לא משחקים עם לילי. ככה כולם עושים."

לילי שמעה רק חלק מהמילים, אבל הלב שלה נהיה קטן כמו גולה. היא ניסתה להצטרף למשחק קלאס, ואף אחד לא פינה לה מקום. אפילו כשציירה לב בגיר על הרצפה, הרוח הרגישה לה קרה.

איתמר עמד ליד הברזייה והסתכל על לילי. הוא זכר איך אתמול היא נתנה לו מחק כששלו נפל מאחורי הארון. הוא הרגיש דקירה בבטן, כאילו בלע קוץ קטן.

בכיתה המורה יעל שמה לב שלילי שקטה מאוד. היא אמרה: "היום נדבר על עיגולים. כשיש עיגול סגור, מי שבחוץ מרגיש לבד. בכיתה שלנו אנחנו פותחים מקום."

נועה הזיזה את הכיסא שלה לאט. היא לחשה: "אני כעסתי כי חשבתי שלילי צחקה על הציור שלי." לילי הרימה עיניים ואמרה: "לא צחקתי. אמרתי שהשמש שלך נראית שמחה."

נועה הסמיקה עד קצות האוזניים. "אז טעיתי," היא אמרה. "סליחה שעשיתי חרם. זה היה לא נעים ולא הוגן."

איתמר קם ראשון. "אני רוצה לפתוח מקום," אמר, והניח ליד לילי מדבקה של כוכב שקיבל בשיעור. נועה הביאה גיר כחול וציירה עיגול גדול על הרצפה בחצר.

בהפסקה הבאה עמדו לילי, נועה ואיתמר בתוך העיגול. כל פעם שמישהו רצה להצטרף, הם הרחיבו אותו עוד קצת. לילי צחקה, והצחוק שלה חזר להיות קל כמו בועת סבון.

בסוף היום אמרה המורה יעל: "מילים יכולות לסגור דלת, אבל הן גם יכולות לפתוח." לילי הכניסה את הגיר הכחול לתיק הסגול שלה. מחר, היא ידעה, יהיה מקום לכולם.