HE57–9תצוגה מקדימה של הסיפור
חליתחט
ביום שלישי חזרה מיה מבית הספר עם תיק כבד ולב עוד יותר כבד. בכיתה ביקשו שכל ילד יביא משהו מיוחד ליום המשפחה, ומיה לא ידעה מה להכין.
בבית של סבתא רינה היה ריח של מרק עדשים ושל כביסה נקייה. על השולחן עמד סל גדול מלא חוטים צבעוניים, ותולי החתול ישב לידו כאילו הוא שומר חשוב.
״אולי נסרוג משהו?״ הציעה סבתא רינה. מיה משכה חוט כחול, ואז חוט אדום, ופתאום כל הסל הסתבך כמו פקק תנועה באיילון.
תולי קפץ בהתלהבות וגלגל את החוטים מתחת לכיסא. מיה נאנחה ואמרה, ״זה לא חוט, זה חוטאחוט! בלגן על בלגן.״
סבתא רינה חייכה. ״לפעמים קשר נראה כמו בעיה, אבל הוא גם יכול לחבר,״ אמרה והושיטה למיה קצה של חוט ירוק.
מיה התחילה לפרום לאט. היא משכה בעדינות, סובבה, שחררה, ולא כעסה אפילו כשתולי ניסה לעזור עם הזנב.
אחרי כמה דקות הופיעו על השולחן חוטים מסודרים בערימות קטנות. מיה הסתכלה עליהם ופתאום עלה לה רעיון מבריק כמו שמש אחרי גשם.
היא וסבתא רינה קשרו את החוטים זה לזה ויצרו שרשרת ארוכה וצבעונית. על כל קשר מיה אמרה שם של מישהו מהמשפחה: אמא, אבא, אחיה הקטן, סבתא רינה, וגם תולי, כי גם הוא משפחה.
למחרת בכיתה פרשה מיה את השרשרת על הלוח. היא סיפרה ש״חוטאחוט״ הוא לא בלגן, אלא סימן שכל אחד מחובר למישהו שאוהב אותו.
הילדים מחאו כפיים, ומיה הרגישה שהלב הכבד שלה נהיה קל כמו צמר גפן. בערב היא נתנה לתולי קצה חוט קצר למשחק, אבל רק אחרי שקשרה אותו טוב טוב.
