HE168–10תצוגה מקדימה של הסיפור
הפוקימון הראשון שלי צ'רמנדר
יוֹנָתָן וְנוֹעָה שִׂחֲקוּ בַּגִּנָּה הַצִּבּוּרִית בַּשְּׁכוּנָה. לְפֶתַע, הֵם שָׁמְעוּ קוֹל חָלָשׁ מֵאֲחוֹרֵי הַשִּׂיחִים.
הֵם הִתְקָרְבוּ בִּזְהִירוּת וּמָצְאוּ פּוֹקֵימוֹן קָטָן וְכָּתֹם. "זֶה צ'ַרְמַנְדֶר!" קָרְאָה נוֹעָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת.
צ'ַרְמַנְדֶר נִרְאָה עָצוּב מְאוֹד. הַלַּהֲבָה עַל קְצֵה זְנָבוֹ הָיְתָה קְטַנָּה וְחַלָּשָׁה.
מַה קָּרָה לְךָ? שָׁאַל יוֹנָתָן בְּדַאֲגָה. צ'ַרְמַנְדֶר הִסְבִּיר שֶׁהוּא אִבֵּד אֶת הַבִּטָּחוֹן שֶׁלּוֹ וְלֹא יָכוֹל לְהַבְעִיר לַהֲבָה גְּדוֹלָה.
נוֹעָה חָשְׁבָה רֶגַע וְאָמְרָה: "אֲנַחְנוּ נַרְאֶה לְךָ שֶׁאַתָּה מְיֻחָד!" הֵם לִקְּטוּ עֵצִים קְטַנִּים וּבָנוּ מְדוּרָה קְטַנָּה.
יוֹנָתָן עוֹדֵד אֶת צ'ַרְמַנְדֶר: "נַסֶּה שׁוּב! אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בְּךָ!" צ'ַרְמַנְדֶר נָשַׁם עָמֹק וְנִשַּׁף אוֹתוֹ הַחוּצָה.
לַהֲבָה גְּדוֹלָה וּמַרְהִיבָה יָצְאָה מִפִּיו! הַמְּדוּרָה הִתְלַקְּחָה בְּצִבְעֵי כָּתֹם וְאָדֹם יְפֵהפִיִּים.
צ'ַרְמַנְדֶר קָפַץ בְּשִׂמְחָה. הַלַּהֲבָה בִּזְנָבוֹ גָּדְלָה וְהִבְהִיקָה בְּעֹצְמָה.
תּוֹדָה, חֲבֵרִים! אָמַר צ'ַרְמַנְדֶר. "אַתֶּם עָזַרְתֶּם לִי לְהַאֲמִין בְּעַצְמִי שׁוּב!"
מֵאוֹתוֹ יוֹם, שְׁלוֹשְׁתָּם הָיוּ חֲבֵרִים טוֹבִים. הֵם יָדְעוּ שֶׁעִם תְּמִיכָה וְאַהֲבָה, אֶפְשָׁר לְהַתְגַּבֵּר עַל כָּל קֹשִׁי.
צ'ַרְמַנְדֶר לִמֵּד אוֹתָם שֶׁלִּפְעָמִים רַק צָרִיךְ שֶׁמִּישֶׁהוּ יַאֲמִין בָּנוּ. וּמֵאָז, הַלַּהֲבָה שֶׁלּוֹ מֵעוֹלָם לֹא כָּבְתָה.
