EN59–11תצוגה מקדימה של הסיפור
הנמר שלא רוצה להיות נמר
על הירח גר נמר כתום עם פסים נוצצים בשם נמרוד. בכל לילה הוא קפץ בין המכתשים, והשאיר עקבות בצורת כוכבים קטנים באבק הכסוף.
לפעמים הגיעו לירח חלליות מלאות ילדים סקרנים. אבל בכל פעם שהילדים ראו את נמרוד, הם צעקו, ברחו לחללית, ונעלו את הדלתות.
למה הם מפחדים ממני? נמרוד לחש לירח. אני רק רוצה לשאול שאלה או לשחק בתופסת כוכבים. הלב שלו נעשה כבד כמו אבן חלל.
בביקור הבא הגיעה חללית עם ילדה אחת אמיצה בשם תמר. היא ראתה את הנמר, רעדה קצת, אבל נשארה בחוץ. הלב של נמרוד דפק חזק.
א-אתה תאכל אותי? שאלה תמר בקול קטן. נמרוד פער עיניים. מה פתאום! הוא קרא. אני רק רוצה חבר לשחק!
תמר חשבה רגע, ואז חייכה. אם ככה… רוצה ללמד אותי קפיצות נמר על הירח?
הם קפצו מעל מכתשים, החליקו על אבק הירח, וציירו פסים מבריקים בשמים. הילדים האחרים הציצו מהחללית וראו שנמרוד בכלל לא מפחיד.
לאט־לאט יצאו כולם החוצה. הם טיפסו לו על הגב, צחקו, וליטפו את הפסים הרכים שלו. הירח כולו התמלא צחוק.
בערב, כשכולם נרדמו לידו, נמרוד לחש לעצמו: אני שמח שאני נמר. הוא הבין שזה מי שהוא, והוא לא באמת רוצה להיות חיה אחרת.
עכשיו, בכל פעם שילדים מגיעים לירח, הם כבר לא בורחים. הם מחפשים את נמרוד, הנמר הטוב עם הפסים הזוהרים, כדי לשחק איתו עד שהכוכבים נרדמים.
