HE315–17תצוגה מקדימה של הסיפור
הילדות האבודות
בלילה גשום וקר, נועה ותמר התעוררו ולא מצאו את ההורים בבית. הן חיפשו בכל החדרים, אבל הבית היה ריק.
תמר הציעה: "בואי נתקשר אליהם!" הן חייגו לאמא ולאבא, אבל אף אחד לא ענה. גם סבתא רחל לא ענתה לטלפון.
לבסוף התקשרו לדודה רונית שענתה מיד. "דודה, אנחנו לא מוצאות את אבא ואמא!" אמרה נועה בדאגה. דודה רונית אמרה שהיא מגיעה, אבל הבנות החליטו לחפש בעצמן.
הן יצאו החוצה בגשם, עם פנס קטן. הן הגיעו ליער הקרוב והתחילו לשמוע קולות מפחידים - יללות וחרחורים. פתאום שמעו צעקה חזקה! הבנות פחדו מאוד וראו עיניים בוהקות בחושך. הן בנו במהירות מחסה מענפים ועלים, והתכרבלו יחד. כך הן נרדמו, רועדות מקור. כשהבוקר הגיע, נועה הוציאה את המצפן שקיבלה במתנה. "בואי, אני יודעת את הדרך הביתה!" היא אמרה. הן הלכו לפי המצפן עד שהגיעו הביתה. בבית חיכו להן אמא ואבא, מודאגים מאוד. "איפה הייתם?! חיפשנו אתכן בכל מקום!" הם חיבקו ונישקו את הבנות בחוזקה. מסתבר שההורים יצאו לעזור לשכנים והטלפון שלהם התרוקן. סבתא רחל הגיעה עם שקית מלאה בממתקים. "הילדות האמיצות שלי!" היא אמרה בגאווה. נועה ותמר סיפרו על ההרפתקה ביער, ולמדו שצריך תמיד להגיד להורים לפני שיוצאים.
