HE211–13תצוגה מקדימה של הסיפור
הילדה שנאבדה
ביום שלישי בבוקר יצאה אולפנת הדרים לטיול שנתי בנחל כזיב. האוטובוס היה מלא בשירים, חטיפים וריח של קרם הגנה, ויעל בן־דוד ישבה ליד רוני מזרחי וחייכה אל החלון.
המורה מיכל עמדה בתחילת המסלול עם כובע רחב ומפה מקופלת. היא אמרה בקול ברור, "הולכים רק על השביל המסומן, נשארים בזוגות, ואם מישהי נעצרת — היא מודיעה."
אחרי חצי שעה יעל עצרה לקשור שרוך. בדיוק אז חלף ליד סלע שפן סלע קטן, והיא הוציאה את הטלפון כדי לצלם אותו לפני שיברח.
יעל בלעה רוק. היא קראה, "רוני? המורה מיכל?" אבל הרוח ענתה לה בעלים יבשים, ולא שום קול מוכר.
יעל התיישבה בצל של חרוב, שתתה שתי לגימות מים, ונשמה לאט. היא בדקה את הטלפון, אבל לא הייתה קליטה, רק אחוזי סוללה שירדו כאילו הם נבהלו יחד איתה.
היא קמה בזהירות וחזרה כמה צעדים עד שמצאה סלע רחב ליד השביל. היא סידרה עליו אבנים בצורת חץ גדול, ותלתה את המטפחת הסגולה שלה על ענף נמוך שזז ברוח.
פתאום הדמעות קפצו לה לעיניים בלי לבקש רשות. אורי לא נבהל. הוא נתן לה לשתות, בדק שהיא לא נפצעה, ואמר, "עשית בדיוק נכון. עצרת, נשארת ליד השביל, וסימנת מקום. זה מה שמחזיר מטיילים הביתה."
כעבור זמן קצר נשמעו צעדים מהירים. המורה מיכל הגיעה ראשונה, אחריה רוני, שפניה היו אדומות מדאגה וממאמץ.
המורה מיכל כרעה מול יעל ואמרה, "פחדת, אבל לא נתת לפחד לנהל אותך. זאת אחריות אמיתית."
בערב, באוטובוס חזרה, רוני הניחה את הראש על החלון ויעל ישבה לידה. הפעם יעל לא הרגישה אחרונה, אלא כמו מישהי שמכירה את עצמה קצת יותר טוב.
