HE311–13תצוגה מקדימה של הסיפור
הילדה עם הכנפיים
מיה ישבה בחדרה והביטה במראה בדאגה. "אמא, אני חייבת להתחבא! למה אני עם כנפיים?" היא קראה בייאוש.
אמא נכנסה לחדר וחיבקה אותה בעדינות. "מיה שלי, הכנפיים שלך הן מתנה מיוחדת, לא משהו להתבייש בו," היא אמרה ברוך. "כשאת מתרגשת, הן יוצאות כי הן חלק ממך."
מיה הסבירה שהיא פוחדת שהילדים בכיתה ילעגו לה. "מה אם יחשבו שאני מוזרה?" היא שאלה בקול רועד. אמא חייכה וסיפרה לה שלכל אחד יש משהו מיוחד שמייחד אותו.
ביום שלמחרת, בהפסקה, מיה ניסתה לשלוט ברגשות שלה. אבל כשחברתה הטובה נועה סיפרה בדיחה מצחיקה, מיה צחקה כל כך שהכנפיים פרשו לרווחה. כל הכיתה נדהמה.
להפתעת מיה, נועה קפצה מרוב התרגשות. "וואו, מיה! זה הדבר הכי מגניב שראיתי בחיים!" היא קראה. גם שאר הילדים התקרבו בסקרנות ושאלו אם הן אמיתיות.
מיה הבינה שאמא שלה צדקה. הכנפיים שלה לא הפכו אותה למוזרה, אלא למיוחדת. מאותו יום, כשהיא מתרגשת והכנפיים יוצאות, היא כבר לא מתביישת – היא גאה להיות בדיוק מי שהיא.
