HE411–13תצוגה מקדימה של הסיפור
דרמה בין תאומות 7
נטע ואורי התעוררו במרתף חשוך ולח, עטופים בגלימה שחורה כבדה. הם זכרו את הרגע שבו שיר, הערפדית המסתורית מבית הספר, פיתתה אותם לבוא לביתה הישן בשולי העיר. עכשיו הם היו כלואים כאן, והיא ניצבה מולם בחיוך מפחיד.
״אתם תישארו כאן לנצח," לחשה שיר בקול קר. "אני זקוקה לחברה, ואני כל כך בודדה במשך מאות שנים." עיניה הבהירו באדום כשהיא הדקה את הגלימה סביבם. נטע הרגישה את לבה דופק בחוזקה, אבל ידעה שחייבים להישאר רגועים.
אורי לחש לנטע: "שמתי לב שהיא לא אוהבת אור. כשנכנסנו, היא סגרה מיד את כל התריסים." נטע הנהנה בראשה בזהירות. בכיסה היה עדיין הטלפון הנייד שלה – אולי הוא יכול לעזור.
בעוד שיר הסתובבה לרגע, נטע שלפה את הטלפון והדליקה את הפנס שלו. קרן האור החזקה פגעה ישירות בשיר, והיא צרחה ונסוגה לאחור. "עכשיו!" צעק אורי, והם השתחררו מהגלימה והתחילו לרוץ.
שיר ניסתה לעצור אותם, אבל נטע המשיכה להאיר אותה עם הפנס. הם מצאו את המדרגות ורצו במעלה, עד שהגיעו לדלת הכניסה. אורי בעט בדלת בכוח והיא נפתחה לרווחה.
השמש של אחר הצהריים הכתה את פניהם, והם שמעו את שיר צועקת מהמרתף: "תחזרו! אני רק רוצה חברים!" נטע ואורי רצו הביתה כמה שמהר יותר. הם ידעו שהם ניצלו בנס.
באותו ערב, הם הבטיחו אחד לשני שלעולם לא יסמכו על זרים מסתוריים. "גם אם מישהו נראה מעניין או שונה," אמרה נטע, "תמיד צריך להקשיב לאינסטינקטים שלנו." אורי הסכים בחום. הם למדו שיעור חשוב על זהירות ועל כוח החברות האמיתית.
מאותו יום, שיר לא נראתה יותר בבית הספר. אבל נטע ואורי ידעו שהרפתקה זו תישאר אתם לתמיד, כתזכורת לכך שאומץ וחשיבה מהירה יכולים להציל חיים.
