בזונגל

בזונגל

בהרים הגבוהים, בין אורנים ורוח קרירה, צעד אריה צעיר בשם לביא. הוא אהב לשמוע את האבנים מתגלגלות בנחל הקטן ולשאוג שאגה שמקפיצה את העננים.

בדרך הוא פגש יעל זריזה בשם מיקה שקפצה מסלע לסלע. "שלום לביא," היא חייכה, "לאן אתה מטייל היום?"

"אני בדרך למנהרה של המשפחה שלי," אמר לביא. מיקה הנהנה ואמרה: "בהרים צריך לב חזק ועיניים טובות."

בהמשך פגש שועל חכם בשם עומר שסחב אצטרובל כמו כדור. "אם אתה מחפש משהו, תבדוק גם מתחת לשיחים," לחש בעין קורצת.

לביא המשיך וטיפס עד שראה פתח כהה בין שני סלעים גדולים—המנהרה של משפחתו. הוא נכנס בזהירות וקרא: "שלום!"

לביאה אדירה בשם מיכל יצאה לקראתו וליקקה את מצחו. "ברוך הבא, לביא," היא אמרה, "לך לראות איך כולם משחקים יפה בחוץ."

לביא יצא אל המדף הרחב ליד המנהרה וראה את גורי האריות—דוד, גל, רוני וּעדי—יושבים בשקט. לא היה צחוק, לא קפיצות, רק זנבות שמוטים.

"למה אתם עצובים?" שאל לביא והתיישב לידם. דוד נשף ואמר: "רשע בא ולקח את הצעצועים שלנו!"

"איזה צעצועים?" שאל לביא. גל אמר: "כדור אבן קטן," רוני הוסיף: "בובת קש," ועדי לחש: "והפעמון שמצלצל כשאנחנו רצים."

לביא נזכר בעצה של עומר השועל והתחיל לחפש מסביב לשיחים ולאבנים. פתאום ראה עקבות קטנות שמובילות מאחורי סלע—ושם ישב תן בודד, מחזיק את הצעצועים.

"למה לקחת?" שאל לביא בקול שקט אבל חזק. התן הוריד את הראש: "רציתי לשחק איתכם, אבל פחדתי שתגרשו אותי."

לביא חייך: "לא צריך לקחת. פשוט לבקש." הוא לקח את התן אל כולם, ומיכל הלביאה אמרה: "אצלנו בהרים יש מקום למי שמשחק בהוגנות."

הגורים החזירו את הצעצועים למרכז, וגם התן הצטרף למשחק. בהרים שוב נשמע צחוק, והעננים כמעט נראו כאילו הם מחייכים יחד איתם.