HE511–13תצוגה מקדימה של הסיפור
אַווָטָר קֶשֶׁף הָאַבִּיר הָאַחֲרוֹן
נוֹעַם הָיָה יֶלֶד רָגִיל מִתֵּל אָבִּיב, עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד מָצָא בַּגִּנָּה הַצִּבּוּרִית אֶבֶן זוֹהֶרֶת מְשֻׁנָּה. כְּשֶׁנָּגַע בָּהּ, הוּא הֻעֲבַר בְּקֶסֶם לְעוֹלָם אַחֵר מָלֵא בִּטִירוֹת וּפוֹקֵימוֹנִים.
שָׁם הוּא פָּגַשׁ אֶת פִּיקָצ'וּ, פּוֹקֵימוֹן חָמוּד וְצָהֹב שֶׁדִּבֵּר אִתּוֹ בְּעִבְרִית! פִּיקָצ'וּ סִפֵּר לוֹ שֶׁהָעוֹלָם בְּסַכָּנָה, וְרַק אַבִּיר אַמִּיץ יָכוֹל לְהַצִּיל אוֹתוֹ.
אֲבָל אֲנִי לֹא אַבִּיר," אָמַר נוֹעַם בְּפַחַד. "אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת," חִיֵּךְ פִּיקָצ'וּ וְהֵרָה עָלָיו בְּחַשְׁמַל קַל שֶׁלֹּא כָּאַב.
פִּתְאוֹם הוֹפִיעַ אַבִּיר עָתִיק בְּשִׁרְיוֹן כֶּסֶף. "אֲנִי הָאַבִּיר אֵיתָן, הָאַחֲרוֹן מִשּׁוֹמְרֵי הָעוֹלָם," הוּא אָמַר בְּקוֹל עָמֹק. "חִכִּיתִי שָׁנִים רַבּוֹת לְמִי שֶׁיִּהְיֶה אַמִּיץ מַסְפִּיק לִנְגֹעַ בְּאֶבֶן הַקֶּסֶם."
הָאַבִּיר אֵיתָן לִמֵּד אֶת נוֹעַם אֵיךְ לְהִלָּחֵם בְּאֹמֶץ וּבְחָכְמָה. פִּיקָצ'וּ עָזַר בְּכוֹחוֹת הַחַשְׁמַל שֶׁלּוֹ. יַחַד, הֵם הִדְבִּירוּ אֶת הַדְּרָקוֹן הָרַע שֶׁאִיֵּם עַל הָעוֹלָם.
כְּשֶׁהַסַּכָּנָה חָלְפָה, הָאַבִּיר אֵיתָן חִבֵּק אֶת נוֹעַם. "אַתָּה הוֹכַחְתָּ שֶׁאֵין צֹרֶךְ בְּשִׁרְיוֹן כְּדֵי לִהְיוֹת אַבִּיר," הוּא אָמַר. "רַק לֵב אַמִּיץ."
נוֹעַם חָזַר הַבַּיְתָה עִם פִּיקָצ'וּ, שֶׁהֵחְלִיט לְהִשָּׁאֵר אִתּוֹ. מֵאָז, הֵם חֲבֵרִים הֲכִי טוֹבִים, וְנוֹעַם יוֹדֵעַ שֶׁבְּתוֹכוֹ תָּמִיד חַי אַבִּיר קָטָן וְאַמִּיץ.
