אנימה

אנימה

אנימה

על החוף בבת ים ישבה אריאל, נערה שקטה שלא היו לה כמעט חברות. בקצה החול עמדו תלמידי הכיתה, והנערה הכי מקובלת, מיקה, צחקה עם כולם והסתכלה על הים.

פתאום מעקה העץ נשבר, ואריאל החליקה ונפלה לתוך המים הסוערים. הגלים סחפו אותה פנימה, היא ניסתה לצעוק, אבל המים מילאו לה את הפה, והכול נעשה שחור.

כשהתעוררה, מצאה את עצמה בממלכה תת־ימית הזוהרת באורות כחולים וירוקים. לפניה עמד גבר גבוה עם שיער כסוף, שלא נראה לגמרי אנושי. 'שמי קריסטוב,' אמר בקול רגוע, 'הצלת אותי מזמן, כשהיית ילדה, ועכשיו תורי להציל אותך.'

הוא הראה לה את העיר השקופה, בה שחו אנשים־דגים בין מגדלים מזכוכית ים. אריאל הרגישה שפתאום היא לא לבד, שיש לה מקום בעולם — גם אם הוא עמוק מתחת פני המים.

בבוקר מצאה את עצמה שוב על החוף, וקריסטוב נעלם. אבל מאז, בכל פעם שהרגישה בודדה, הביטה בים וידעה שבמעמקים יש ממלכה שלמה שמאמינה בה.

היא לא הצליחה לינשום היא הרגישה כיאלו היא לא יכולה לעשות כלום רק לעצום עיניים