הענק היער

הענק היער

ביער הקסום אברודולונס, בין עצים גבוהים ונהרות נוצצים, חי ענק אחד ויחיד. קראו לו טוֹי. כולם אמרו: "הענק הרע טוי!" וכל הילדים ביער פחדו ממנו.

אבל האמת הייתה אחרת לגמרי. טוי היה בודד. מאוד . הוא היה כל כך גבוה, שכל פעם שניסה להתקרב לכפר, האנשים צעקו וברחו. הוא היה כל כך חזק, שכל פעם שניסה ללטף פרח – הוא בטעות קימט את האדמה סביבו. וככה, צעד לו טוי בין עצי אברודולונס, לבדו, עם לב ענקי ורך.

בלילות היה יושב על סלע גדול ומשקיף אל הכפר הקטן שבקצה היער. הוא ראה את הילדים משחקים, שומע את צחוקם מרחוק ולוחש לעצמו: "הלוואי שהיו יודעים שאני לא רע… שאני רק רוצה חבר אחד קטן."

יום אחד, עננים שחורים כיסו את השמיים מעל אברודולונס. רוחות חזקות נשבו, וברקים הבזיקו. גשם עצום התחיל לרדת, והנהר שביער עלה על גדותיו. המים זרמו במהירות לכיוון הכפר, מאיימים להציף את הבתים.

בכפר התחילו לצעוק: "הנהר! הנהר יוצף! מה נעשה?" המבוגרים ניסו לבנות סוללות מעפר, הילדים העלו דליים של חול, אבל המים רק התחזקו והתחזקו.

טוי ראה הכול מהגבעה הגבוהה שלו. הלב שלו התכווץ מדאגה. "אם המים יגיעו לכפר," חשב, "הבתים הקטנים שלהם יישטפו. הם זקוקים לעזרה… אבל הם מפחדים ממני."

הוא עמד לרגע, היסס, ואז אמר בקול רך: "אני ענק. אני חזק. אני יכול לעזור, גם אם הם מפחדים."

טוי רץ במהירות בין עצי אברודולונס, כל צעד שלו מרעיד את האדמה. כשהתקרב לכפר, האנשים ראו אותו וצעקו: "הענק הרע טוי בא! לברוח!"

אבל טוי לא עצר. הוא נעמד בדיוק במקום שבו הנהר פרץ החוצה, פתח את זרועותיו הרחבות והשתטח על האדמה כמו גשר עצום. גופו חסם את זרם המים האדיר. הנהר השתולל, המים הקציפו, אבל הם כבר לא המשיכו לכיוון הבתים.

הכפריים הביטו בו בהלם. הילד הקטן גדי צעק: "תראו! הוא מציל אותנו!"

לאט לאט התקרבו האנשים אל הענק השוכב בבוץ. אישה אחת אמרה: "הוא… הוא הגן עלינו." טוי הרים את ראשו בביישנות ושאל בקול עמוק אבל עדין: "אתם… בסדר?"

גדי חייך אליו: "כן! בזכותך! תודה, טוי!"

אחרי כמה שעות הגשם נחלש, הנהר חזר למקומו, וטוי התרומם בזהירות. הוא היה רטוב, מלוכלך ועייף, אבל בליבו הרגיש פתאום חום שלא הכיר.

ראש הכפר ניגש אליו ואמר: "טוי, טעינו בך. חשבנו שאתה ענק רע… אבל יש לך לב גדול וטוב. רוצה לבוא לכפר? אולי… להיות השומר שלנו?"

עיניו הענקיות של טוי הבריקו. "שומר? אני? של כולכם?"

הילדים רצו אליו, לא מפחד, אלא בשמחה. הם טיפסו על כפות רגליו הגדולות, ישבו על כתפיו הגבוהות וצחקו. מאותו יום, באברודולונס כבר לא אמרו "הענק הרע טוי", אלא "הענק הטוב, הגיבור שלנו".

וטוי? הוא כבר לא היה בודד. הוא מצא את הכוח הכי גדול בעולם – לב טוב שמוכן לעזור, גם כשאחרים עדיין פוחדים.