האומץ לשנות

אף אחד לא נשאר לבד

אני זוכרת שפעם עברתי לדירה חדשה באשקלון. ועברתי גם לבית ספר חדש בכיתה ג. הילדים קיבלו אותי ממש יפה. שחקנו, דיברנו, למדנו והיה ממש כיף. כאשר ביום אחד. ניצחתי את כיתתי במשחק ששמו שבויים. וכולם החלו לצעוק עליי שאלך מהכיתה. אני ממש בכיתי ופחדתי להגיב ולא אמרתי מילה. ומאותו בוקר לא רציתי ללכת לבית הספר. הוריי שאלו מדוע ועניתי שאני לא חשה בטוב. נשארתי בבית עד שיום אחד אמי החליטה ליצור קשר עם מחנכת הכיתה ולברר מדוע בכל .פעם מחדש אני לא רוצה ללכת לבית הספר

למה אף אחד לא מדבר איתי

בבירור המורה אמרה לאמי שתברר את הסיבה וכי איננה יודעת דבר. אמי אמרה: טוב מחר היא תגיע לבית הספר. למחרת בבוקר הלכתי לבית הספר והיו לי חששות רבות. אולי יתנקלו לי, יאמרו לי מילים לא יפות... מחשבות חלפו בראשי וככל שחשבתי יותר פחדתי יותר... עוד לפני שהגעתי לכיתה כבר הרגשתי את המבטים שחלפו על פניי והרגשתי שליבי נעצר דום. הרגשתי שכל הילדים צוחקים עלי ושאני נמצאת בסוג של חרם ואז עברה בראשי מחשבה לשאול את הילדים מדוע הם מתנהגים כך? ועליי להיות אמיצה ולא לתת לאף אחד לפגוע בי. ניגשתי למורה וביקשתי ממנה בשיעור הראשון להעביר מצגת בנושא חרם כאשר ידעתי שהמטרה שלי היא בעצם לספר איך אני מרגישה. בשעת המצגת כל התלמידים ישבו קשובים והעברתי להם מה ילדים מרגישים שעושים עליהם חרם- פגועים, בודדים, עצובים ובעיקר שאין אף אחד שנמצא עבורם. לקראת סיום המצגת הרגשתי איך כל עיניי התלמידים בוהות בי כאילו והבינו שמודבר בי. ואכן אמרתי לכולם שהמצגת היא בעצם על איך אני מרגישה ואיך מרגישים אלפי ילדים כמוני. ועל כולנו להפסיק לעשות חרם ושיש בעיה לפתור אותה כאן ועכשיו ולא לפגוע באותו ילד במשך ימים רבים ו. .

יש לפתור אותה כאן ועכשיו ולא להמשיך לפגוע ולנדות את אותו ילד. הרגשתי שהילדים הבינו אותי. לפתע קראה לי גילי החברה הטובה שלי ואמרה לפני כולם. שעל כולנו לבקש סליחה ולהבטיח שלא ננהג כך יותר. נוסף המורה שוחחה עם הילדים ואני הרגשתי שבאמת פעלתי למיגור החרם למעני וגם למען ילדים אחרים. כפי שנאמר- "אל תעשה לרעך מה ששנוא עליך".