HE2Story preview
דרקון
דוד בן השבע הפליג עם משפחתו לחופשה באי רחוק. הסירה עצרה ליד חוף זהוב, והמים היו שקופים כמו זכוכית.
כשההורים פרשו למנוחה, דוד וחברו עומר יצאו לחקור את האי. הם טיפסו על סלעים, עקבו אחרי עקבות מוזרות בחול, ושמעו רשרוש מוזר בין העצים.
פתאום, מאחורי שיח גדול, הם ראו זנב ירוק וקשקשי. "עומר, זה... זה דרקון!" לחש דוד, ועיניו נצצו מפחד וסקרנות יחד.
הדרקון היה קטן מהמצופה, בערך בגודל של חמור, ועיניו היו טובות ועגולות. "אל תפחדו," אמר בקול עמוק אך עדין, "שמי שי, אני דרקון האי."
דוד ועומר החליפו מבטים מופתעים. "חשבתי שדרקונים נושפים אש ומפחידים אנשים," אמר עומר.
"אני נושף רק עשן צבעוני," חייך שי, ושחרר ענן ורוד שהתפזר באוויר. "אבל הילדים באי הישן פחדו ממני וברחו, אז נשארתי לבד."
דוד התקרב בזהירות ונגע בקשקשים הירוקים של שי. הם היו חמים ורכים יותר ממה שדמיין.
"אנחנו לא מפחדים," אמר דוד בביטחון. "אנחנו יכולים להיות החברים שלך." עומר הנהן והוסיף, "ונוכל לשחק איתך כל יום שאנחנו כאן באי."
שי קפץ משמחה, והכנפיים שלו פרשו כמו שתי שמיכות ירוקות ענקיות. "רוצים לעוף?" שאל.
הם טיפסו על גבו בזהירות, והוא המריא מעל העצים. מלמעלה ראו את כל האי: הים הכחול, הסלעים, וההורים שנראו קטנים כמו נמלים.
כשנחתו שוב בחוף, דוד לחש: "עומר, זה הסוד שלנו, נכון?" עומר חייך ואמר, "כן, סוד הדרקון שי." ושי ידע שסוף־סוף מצא ילדים שלא מפחדים מדרקון שונה.
מאותו יום, בכל בוקר באי, דוד ועומר חיפשו את שי בין העצים. יחד הם המציאו משחקים, ציירו בעשן הצבעוני בשמיים, והבינו שלפעמים החברים הכי טובים מגיעים מהמקומות הכי מפתיעים.
