אריה

אריה

ים ענק הקיף את האי הקטן שבו גרו דוד, מיקה וגל עם משפחותיהם. האי שלהם היה מלא עצים ירוקים, סלעים חדים וחוף זהוב שנראה כמו זהב שפוך.

יום אחד, אחרי סערה חזקה, דוד מצא עקבות ענקיות על החול הרטוב. "זה לא של כלב, זה בטוח," אמר, ועיניו נצצו מסקרנות.

מיקה שלפה את המחברת שלה, שבה רשמה כל דבר מוזר שקרה על האי. "אולי זה חיה שלא ראינו אף פעם?" הציעה, מנגבת את משקפיה.

גל, שתמיד אהב הרפתקאות יותר מדי, חייך חיוך רחב. "נעקוב אחרי העקבות, אולי נמצא מטמון או מפלצת!" אמר, למרות שמיקה צעקה לו להיות רציני.

העקבות הובילו אותם אל תוך היער העבה, שם הצללים נראו כמו מפלצות בעצמם. ציפורים שרו גבוה מעליהם, אבל משהו כבד מאוד זז בין השיחים.

פתאום, אריה עצום פרץ מבין העצים ועמד מולם. רעמת הזהב שלו הבריקה באור השמש, והוא שאג שאגה שהקפיאה להם את הרגליים.

לפני שהספיקו לברוח, אריה נוסף יצא מאחוריו, מעט קטן יותר, עם צלקת ארוכה מעל העין. הוא נראה זהיר יותר, אבל לא פחות מפחיד.

"יש... שניים," לחש גל, מנסה לא להתעלף מרוב הלם. דוד שם יד על כתפו כדי להרגיע אותו, למרות שגם לו הלב דפק חזק.

ואז, מאחוריהם, נשמע גרגור עמוק נוסף. הם הסתובבו לאט וראו טיגריס עצום, פרווה כתומה מפוספסת בשחור, עיניו ירוקות ובוחנות.

הילדים היו מוקפים: שני אריות מלפנים וטיגריס מאחור. מיקה הרגישה שגרונה יבש, אבל הכריחה את עצמה לדבר.

"אנחנו לא רוצים להילחם," אמרה בעברית רועדת, למרות שידעה שהחיות לא מבינות מילים. היא הרימה ידיים באוויר כדי להראות שאין לה נשק.

להפתעתם, האריה הגדול פשוט התיישב. האריה עם הצלקת התקרב צעד אחד והריח את האוויר סביבם.

הטיגריס הלך במעגל, כאילו הוא שומר על כולם יחד, לא כאויב אלא כמישהו שמנסה להבין את המצב. פניו היו רציניות, אבל לא נראו רעבות.

"אולי הם נלכדו פה בסערה, כמו הסירות שלנו לפעמים," לחש דוד. "הם גם מפחדים, לא רק אנחנו."

גל הוציא בזהירות את הכריך מהתיק והניח אותו על האדמה, נסוג צעד אחורה. האריה עם הצלקת התקרב והריח, אבל נתן אותו לגור קטן שהופיע פתאום מאחורי השיחים.

רק אז שמו הילדים לב שליד הטיגריס מסתתר גור קטן מפוספס, ורעמת זעירה הציצה מאחורי אחד האריות. "הם משפחות," אמרה מיקה בשקט, "בדיוק כמונו."

שלוש החיות הבוגרות עמדו בינם לבין הגורים, שומרות עליהם. וזה היה הרגע שבו הילדים הבינו שהחיות לא מסוכנות סתם כך – הן מגינות.

במקום לברוח, דוד התכופף ואסף ענפים ונשאר במרחק בטוח. הוא צייר על האדמה אי קטן, שלושה ילדים ושלוש חיות גדולות.

האריה הגדול הביט בציור, ואז הרים את ראשו אל הים שגלש באופק. כאילו הבין, הוא שאג שאגה רכה יותר, שהדהדה כמו שיר פרידה.

בימים הבאים, הילדים שמרו על סוד האי של שני האריות והטיגריס. הם היו באים לחוף, משאירים אוכל במרחק, וצופים מרחוק במשפחות החיות משחקות.

לאט־לאט, הפחד הפך לסוג של ידידות שקטה. הילדים למדו שלפעמים מה שנראה הכי מפחיד, מסתיר בפנים לב שמנסה רק להגן על מי שהוא אוהב.

בלילה היו שלושתם יושבים על הגג ומסתכלים על הכוכבים שמעל האי. הם ידעו שלא משנה מה יקרה, הם לעולם לא ישכחו את היום שבו גילו שהאי שלהם שייך גם לאריות ולטיגריסים – ולא רק לבני־אדם.