מעשה בפלוץ

פלוץ

בבוקר אחד ביער הקסום, הלכו מיקה, גל ועומר לחפש את החד־קרן האגדי. העצים לחששו, והעלים נצנצו כאילו ידעו סוד מצחיק.

פתאום נשמע "פווףף!" חזק ומסריח. "איכס, איזה פלוץ מסריח!" צחק גל, ומיקה כיסתה את האף שלה.

מתוך הערפל הירקרק יצאה מכשפה עם כובע עקום. "מי צוחק על הפלוץ המכשף שלי?" שאלה בקול מצחיק, ועומר כמעט נפל מצחוק.

מאחוריה הופיעה מכשפה נוספת, אחותה התאומה. "אמרתי לך לא להשתמש בכישוף הפלוצים ליד ילדים!" נזפה בה, אבל גם היא גיחכה קצת.

המכשפה הראשונה נאנחה. "הפלוץ שלי מקולקל… הוא מסריח מדי ומפחיד את כל חיות היער," הסבירה. "אני רק רציתי שהוא יעשה ריח של פופקורן."

בדיוק אז הופיע חד־קרן לבן עם קרן נוצצת בצבעי הקשת. הוא נופף בזנבו, והאוויר סביבם התמלא בנצנצים.

"אני יכול לעזור," אמר החד־קרן בקול עדין. "אבל כולנו צריכים לעבוד יחד ולא לצחוק על טעויות." מיקה הנהנה והתקרבה למכשפות.

היא החזיקה ביד של גל ועומר, והם החזיקו בידיים של שתי המכשפות. החד־קרן נגע בקרן שלו באמצע המעגל, והכול זהר באור סגול.

נשמע עוד "פווף!" אחד, אבל הפעם הריח היה של פופקורן מתוק וסוכריות. כולם פרצו בצחוק, אפילו העצים רעדו מרוב צחוק.

"תודה שעזרתם לי לתקן את הפלוץ המסריח," אמרה המכשפה הראשונה בחיוך. "עכשיו זה הפלוץ המכשף הכי טעים ביער!"

מאז, בכל פעם שילדים ביקרו ביער הקסום, הם חיפשו את ריח הפופקורן באוויר. וכששמעו "פווף!", הם ידעו שהמכשפות והחד־קרן שוב משחקים בכישופים מצחיקים.