HE76–8مقتطف من القصة
מאיה הילדה היפה והענייה
מאיה למדה בכיתה ב׳ בבית ספר בחיפה. היו לה עיניים כחולות כמו הים ושיער חום בהיר, אבל התיק שלה היה ישן והנעליים קצת שרוטות.
בהפסקות רוני, ליאל ושירה היו לוחשות וצוחקות על הבגדים שלה. מאיה ניסתה לא להקשיב, אבל לפעמים הלב שלה הרגיש קטן ועצוב.
יום אחד הן עמדו ליד הברזייה ואמרו: שוב באת עם אותה חולצה? מאיה הורידה את הראש ולא ענתה. בדיוק אז הגיע נועם מהכיתה המקבילה, עם כדור ביד וחיוך גדול. הוא שמע את הדברים ואמר בקול ברור: זה לא נעים ולא חברי. תפסיקו בבקשה.
הבנות השתתקו. נועם פנה למאיה ושאל: את רוצה לשחק איתי מסירות? מאיה הנהנה, ולאט לאט חזרה לחייך. מאותו יום נועם ומאיה דיברו בכל הפסקה. הוא גילה שהיא מציירת חתולים מצחיקים, והיא גילתה שהוא יודע לספר בדיחות על פלאפל. כששירה ניסתה שוב לצחוק עליה, מאיה נשמה עמוק ואמרה: הבגדים שלי לא חדשים, אבל אני חברה טובה. אני לא אתן למילים שלכן להכאיב לי. נועם חייך אליה, ומאיה הרגישה אמיצה. היא הבינה שלא צריך תיק יקר כדי להיות מיוחדת, ושחבר אמיתי רואה את הלב.
