HEمقتطف من القصة
חיות בבית ספר
בגן החיות בעיר היו שני חיות מאוד מיוחדות: נמרה אכזרית בשם "קיטי" ואריה אכזר בשם "מיצי". יום אחד הם החליטו שנמאס להם מהכלוב.
בלילה, כשכולם נרדמו, קיטי לחשה: "מיצי, בוא נברח! שמעתי שיש בית ספר שנקרא *מכלל*. אולי שם יותר מעניין!" מיצי חייך חיוך מפחיד: "רעיון מצוין. נלך להפחיד קצת ילדים…"
הם טיפסו על הגדר, ברחו מהגן החיות, ורצו ישר לבית הספר מכלל. בבוקר, כשהילדים הגיעו לכיתה, פתאום שמעו שאגות: "רווווואררר!" קיטי קפצה על השולחנות, הפילה מחברות, ומיצי שאג במסדרון. הילדים צרחו, המורים נבהלו, וכל בית הספר היה בבלגן אחד גדול.
אבל בכיתה ב'2 למדה ילדה אמיצה בשם נועם. נועם לא ברחה. היא ניגשה בשקט לקיטי ולמיצי ואמרה: "אתם נראים מאוד כועסים… אבל אולי אתם בעצם רק בודדים?"
קיטי נעצרה. אף אחד אף פעם לא שאל אותה מה היא מרגישה. "אני… אני משועממת," אמרה בלחש. מיצי הוסיף: "ואני רעב. אבל לא לילדים… רעב לחברים."
נועם חייכה. "במכלל אנחנו לומדים שלא מרביצים ולא מפחידים. רוצים להיות אורחים בשיעור שלנו? נלמד אתכם לשחק יפה."
המורים פחדו, אבל נועם הבטיחה שתשמור על הסדר. בכיתה, הילדים לימדו את קיטי ומיצי לשחק "תופסת" בלי לצעוק, ולצייר בלי לקרוע דפים, ולחלוק חטיפים בלי לטרוף.
לאט לאט, קיטי כבר לא הייתה כל כך אכזרית. מיצי למד להגיד "בבקשה" ו"תודה" במקום לשאוג.
בסוף היום, הגיעו עובדי גן החיות לקחת אותם בחזרה. קיטי ומיצי נפרדו מהילדים וקיבלו תעודה מיוחדת: "אורחי כבוד של בית ספר מכלל – שהפכו מרועשים לחברים."
ומאז, בכל פעם שילדי מכלל הולכים לגן החיות, קיטי ומיצי מחכים להם לא בחיוך מפחיד – אלא בחיוך של חברים אמיתיים.
