HE86–8مقتطف من القصة
השריקה של מולי
מולי עמד בחצר הבניין ושרק. לא סתם שרק, אלא שריקה ארוכה ועגולה, כמו ציפור שמצאה ארטיק במקרר. הוא למד לשרוק רק אתמול, ומאז לא הפסיק. תולי, חתול הרחוב האפור, ישב ליד האופניים והטה את הראש כאילו שאל: “מה זה הצליל החדש הזה?”
מולי ניסה לשרוק מנגינה של אוטו גלידה. פעם זה יצא “פיו פיו”, ופעם זה יצא “פוווו” מצחיק, עד שתולי קפץ מרוב הפתעה.
פתאום התגלגל הכדור של מולי אל מתחת לשיח הגדול. מולי התכופף, אבל הכדור נתקע עמוק, במקום חשוך ומגרד. תולי נכנס לשיח בלי פחד.
מולי שרק שריקה קטנה ורכה, ותולי עצר, הקשיב, ודחף את הכדור בכפה אחת. הכדור יצא החוצה, מלא עלים יבשים. מולי חייך ואמר, “תודה, תולי! השריקה שלי היא לא רק רעש, היא גם סימן.” מאותו יום מולי שרק בחצר רק שריקות קצרות ונעימות. ותולי? בכל פעם ששמע “פיו קטן”, הוא בא בריצה, כאילו זו הייתה הזמנה סודית להרפתקה.
