המכשפה זלדה

המכשפה זלדה

עופר היה ילד תמים, עם דמיון ענק ואוסף של דרקונים קטנים מפלסטיק שהיו כל עולמו. בכל יום אחרי בית הספר הוא היה יושב בחדר, מסדר אותם בשורות, וממציא לעצמו קרבות והרפתקאות כאילו הם חיים באמת.

יום אחד, כששיחק לבדו ביער הקטן ליד הבית, עופר רדף אחרי דרקון צעצוע שהתגלגל במורד הגבעה.

היער היה שונה, העצים גבוהים יותר, והשקט הרגיש כבד ומוזר.

כשהשמש התחילה לשקוע, מתוך החשכה נגלה מולו מראה שלא ראה מעולם: טירה ענקית, אפלה, שבמגדליה דלקו אורות ירוקים מהבהבים.

זלדה הייתה מאוד רעה, זה היה אפשר לראות כבר במבט הראשון.

אחרי רגע ארוך, הדלת חרקה מעט ונפתחה רק בסדק צר. מעבר לדלת עמדה מכשפה בשם זלדה, עיניה הצרות בוחנות אותו דרך החריץ, כאילו הוא חפץ שהיא מתלבטת אם לקנות או לזרוק.

הטירה הייתה קרה ומלאה בצללים שנראו כאילו הם זזים מעצמם.

אתה אוהב דרקונים, נכון? שאלה זלדה לפתע, כאילו קראה את מחשבותיו.

עופר הרגיש צמרמורת עוברת בגבו. 'מה זאת אומרת 'החומר הכי טוב'?' הוא שאל, אבל זלדה כבר הסתובבה לכיוון חדר אחר, מסמנת לו לעקוב אחריה.

עופר הידק את האחיזה בדרקון בידו, הלב שלו דופק בעוצמה. 'את לא יכולה לקחת לי את הדרקונים,' אמר, 'הם שלי, והם הדבר היחיד שתמיד היה איתי.'

עופר סגר את אגרופו סביב הדרקון, עצם עיניים ונשם עמוק. הוא דמיין, בכל הכוח, שהדרקון הקטן שבידו גדל, שהכנפיים שלו נפתחות, שהקשקשים שלו נוצצים באור כחול, שהוא נושף אש שמגנה עליו.

הקלחת רטטה, האוויר בחדר התמלא ברעם שקט, והדרקון הצעצוע בידו התחיל להתחמם.

עופר הרים יד כאילו הוא מפקד על צבא שלם. 'דרקון, תגן עליי!' הוא קרא, והיצור הכחול נעמד בינו לבין זלדה, נושף להבת אור שלא שרפה, אבל דחפה את המכשפה לאחור.

הדרקונים הקיפו את עופר, מגנים עליו כמו חברים ישנים שחזרו.

הקירות השקופים של החדר הפכו לפתע לחלון ענק, ועופר ראה מעבר להם שבילים מוארים שחוזרים אל העולם שממנו הגיע.

עופר חייך לדרקון הכחול הראשון שנולד מדמיונו. 'תבואו לבקר כשאני אצטרך אתכם?' הוא שאל.

מאחוריו, זלדה נעלמה בתוך עשן אפור, חלשה וחסרת כוח בלי הדמיון שגנבה מילדים.

כשפקח את העיניים, עמד שוב בקצה היער ליד הבית, הדרקון הצעצוע בכף ידו, רגיל לגמרי.