גמד, ענק , פייה והמכשף

גמד, ענק , פייה והמכשף

בממלכה קסומה ורחוקה, מאחורי הרים גבוהים ויערות נוצצים, חיו יצורים מכל הסוגים: דרקונים מנומסים, חד־קרן ביישן, ונסיכות שאהבו לשחק מחבואים יותר מאשר לשבת בארמון. אבל שני היצורים הכי מוזרים בממלכה היו דווקא… שכנים.

מצד אחד של הנהר גר גמד רע ושמו כראמל. כראמל היה גמד קטן, עם זקן כתום ומבולגן, כובע סגול עם חור, ועיניים נוצצות כמו שני כוכבים שובבים. הוא אהב לעשות שטויות: להחביא נעליים של עוברים ושבים, להפוך תפוחים לעוגיות ואז בחזרה לתפוחים בדיוק כשמישהו ניסה לנגוס, ולצבוע את המים בנהר לירוק זוהר רק כדי לראות את כולם נבהלים.

מצד שני של הנהר, על גבעה גבוהה, גרה ענקית אנוכית ושמה גברת בלום. גברת בלום הייתה ענקית ענקית באמת – כל צעד שלה הרעיד את האדמה. היא לבשה שמלה ורודה ענקית עם פרחים צהובים, והחזיקה תמיד סלים מלאים בעוגות, סוכריות ושוקולדים… אבל אף פעם לא חלקה עם אף אחד. אם ילד קטן ביקש טעימה, היא הייתה אומרת: "לא, לא, לא! הכול שלי! אני אסיים הכול לבד!" ואז הייתה אוכלת עוד עוגייה, ועוד אחת, ועוד אחת.

כראמל וגברת בלום היו שונאים זה את זו. כראמל היה צועק מעבר לנהר: "ענקית אגואיסטית! את אוכלת הכול לבד!" וגברת בלום הייתה עונה בקול רועם: "אתה גמד מעצבן! תמיד אתה עושה בלגן!"

אבל האמת, עמוק בלב, שניהם היו בודדים מאוד. כראמל רצה חבר לשחק איתו בקסמים מצחיקים. וגברת בלום רצתה מישהו שיאכל איתה עוגות ויספר לה סיפורים.

יום אחד, אחרי עוד ריב גדול במיוחד, כראמל ישב על סלע ליד הנהר וגברת בלום ישבה על הגבעה שמעליו. שניהם נאנחו באותו זמן בדיוק.

"הלוואי והייתה לי חברה," מלמלה גברת בלום. "הלוואי והיה לי חבר," רטן כראמל.

הם הסתכלו זה על זו במבוכה. "תגידי," אמר כראמל, "אולי… בעצם… את רוצה להיות חברה שלי?" גברת בלום משכה בכתפיה הענקיות. "אני… אני לא יודעת איך. אני רגילה להיות לבד. וגם אתה תמיד מרגיז אותי."

"ואת תמיד אנוכית," ענה כראמל. "אבל אולי אפשר לתקן את זה."

הם חשבו וחשבו, עד שגברת בלום נזכרה: "יש קוסם חזק ביער השחור, שמו קונפוציוס. אומרים שהוא יכול לפתור כל בעיה!"

כראמל קפץ. "אז נלך אליו! הוא יעשה קסם, ובום! נהיה חברים!"

וכך יצאו שניהם לדרך. הם עברו דרך שדות צבעוניים, גשרים מתנדנדים ויער מלא בפטריות זוהרות. כל פעם שגברת בלום דרכה בטעות על ענף ושברה אותו, כראמל צעק: "היי! תיזהרי!" וכל פעם שכראמל משך לה בשולי השמלה כדי שתלך יותר מהר, היא נהמה: "תפסיק כבר!"

הם רצו להיות חברים, אבל כל הזמן רבו.

לבסוף הגיעו לבקתה גבוהה וצרה באמצע היער השחור. על הדלת היה שלט: "כאן גר הקוסם קונפוציוס. להיכנס רק אם ממש חייבים."

כראמל דפק בדלת. הדלת נפתחה לאט, וקוסם זקן, עם גלימה שחורה וכובע מחודד, הציץ החוצה. זה היה קונפוציוס. הוא הביט בגמד הקטן ובענקית הענקית, ואמר בקול עייף: "מה אתם רוצים? אני עסוק בלחשוב על עצמי."

"אנחנו רוצים להיות חברים," אמרה גברת בלום. "אבל אנחנו כל הזמן רבים." "אנחנו מבקשים קסם שיגרום לנו לא לריב יותר," הוסיף כראמל.

קונפוציוס ליטף את זקנו הארוך. "אם אעשה לכם קסם," אמר, "מה יצא לי מזה?" "אה… תודה?" גמגם כראמל. "לא מספיק," אמר הקוסם. "אני עושה קסמים רק אם זה טוב בשבילי."

הוא נכנס פנימה, חיפש בספרים עבים, ערבב שיקויים, הריח מבחנות, ולבסוף נאנח. "מצטער," אמר בלי להיראות מצטער בכלל, "אין לי קסם כזה. אי אפשר לעשות קסם של חברות. זה מסובך מדי, וגם… לא שווה לי את המאמץ."

כראמל וגברת בלום יצאו מהבקתה מאוכזבים. "איזה קוסם אנוכי!" קרא כראמל. "יותר אנוכי ממני אפילו," הודתה גברת בלום בשקט.

הם ישבו על אבן גדולה ובכו קצת. פתאום נשמע צליל פעמונים עדין, כמו צחוק קטן של רוח. אור כחול־כסוף נצנץ מעליהם, ומשם ירדה פיה קטנטנה עם כנפיים שקופות ומנצנצות. "היי!" היא אמרה בקול עליז. "אני הלנה. שמעתי ממרחקים שיש כאן לבבות עצובים."

כראמל ניגב את האף. "אנחנו רוצים להיות חברים, אבל לא מצליחים." גברת בלום הנהנה. "היינו אצל הקוסם קונפוציוס, והוא לא עזר לנו."

הלנה חייכה חיוך סקרן. "אני פיה סקרנית. אני אוהבת לשאול שאלות. אולי השאלות שלי יעזרו לכם יותר מקסמים."

היא התיישבה על קצה האוזן של גברת בלום, והביטה בשניהם. "קודם כול," שאלה, "למה אתם רוצים להיות חברים?"

כראמל חשב רגע. "כי… כי נמאס לי להיות לבד. אני עושה שטויות כדי שיצחקו, אבל בסוף כולם כועסים." גברת בלום אמרה: "אני אוכלת את כל העוגות לבד, אבל אז כואבת לי הבטן… והלב מרגיש ריק. הייתי רוצה לחלוק, אבל אני מפחדת שלא יישאר לי."

הלנה הנהנה. "טוב. עכשיו שאלה שנייה: מה הדבר שאתם הכי לא אוהבים זה בזה?"

"שהיא אנוכית!" קרא כראמל. "שהוא מעצבן ועוקץ כל הזמן!" הרימה גברת בלום גבה.

"נהדר," אמרה הלנה. "ועכשיו – מה הדבר הטוב שיש בכל אחד מכם, שאולי אתם לא רואים?"

כראמל שתק. "אממ… גברת בלום… היא תמיד מכינה עוגות שנראות ממש טעימות," אמר לבסוף. "זה נחמד." גברת בלום חייכה קצת. "וכראמל… הוא מצחיק. לפעמים הקסמים שלו גורמים לי לצחוק, כשאני לא כועסת."

"יפה מאוד," אמרה הלנה. "חברות לא מתחילה מקסם, אלא משתי מילים: לתת וְלהקשיב."

היא הניפה את שרביטה, אבל לא יצא ממנו שום ניצוץ. "אני לא הולכת לעשות לכם קסם," אמרה. "אני אתן לכם משימה."

היא פנתה לכראמל: "אתה, כראמל, היום תעשה קסם אחד – רק אחד – בשביל גברת בלום, לא בשביל להצחיק את עצמך." ואז פנתה לגברת בלום: "ואת, גברת בלום, היום תתני משהו אחד מכאן…" היא נגעה בלב שלה, "ולא רק מהסלים שלך."

הלנה נעלמה בענן של אבק פיות מנצנץ.

כראמל וגברת בלום חזרו לנהר בשקט. אחרי כמה דקות אמר כראמל: "אה… גברת בלום?" "כן?" "את אוהבת פרחים?" "מאוד," אמרה. "אבל אני גדולה מדי, אני תמיד מועכת אותם בטעות."

כראמל חייך חיוך שובבי, אבל הפעם טוב. הוא לחש לחש קטן, והנהר התחיל לזרום בצבעי קשת. מהמים קפצו החוצה פרחים מרחפים, שצפו באוויר ולא נמעכו לעולם. "זה בשבילך," אמר. "ככה תוכלי ליהנות מפרחים, גם בלי לדרוך עליהם."

עיניה של גברת בלום נצצו. "תורי," אמרה. היא פתחה סל ענקי מלא בעוגיות שוקולד רכות. היא נשמה עמוק. "אני… אני רוצה לחלוק איתך. לא חצי–חצי. קודם אתה תאכל כמה שבא לך, ואני אחכה."

כראמל פער עיניים. "באמת?" "באמת," אמרה, והלב שלה דגדג קצת מפחד, אבל גם משמחה.

כראמל לקח עוגייה אחת, נשך ביס גדול, ואז דחף אליה חזרה. "עכשיו את," אמר. "חברים חולקים."

הם ישבו ליד הנהר, אכלו עוגיות, הסתכלו על הפרחים המרחפים וצחקו. בפעם הראשונה, הם לא רבו בכלל.

מעליהם, בין ענפי העצים, הלנה הפיה חייכה לעצמה. "הקסם הכי חזק," לחשה, "הוא לא של קוסמים. הוא של לבבות שמוכנים להשתנות."

מאותו יום, כראמל כבר לא היה גמד רע – הוא היה גמד שובב, אבל טוב לב. וגברת בלום כבר לא הייתה ענקית אנוכית – היא הייתה ענקית נדיבה, שחילקה עוגות לכל מי שעבר.

הם נהיו החברים הכי טובים בממלכה הקסומה, וכל מי שעבר ליד הנהר שמע אותם צוחקים, משחקים, ולעיתים אפילו שרים יחד.

ורק קונפוציוס, הקוסם האנוכי, ישב בבקתה שלו וחשב על עצמו… עד שיום אחד, אולי, גם הוא יבקש עזרה מפיה סקרנית קטנה בשם הלנה.

וסוף.