ביער

ביער

דוד, ילד בן אחת־עשרה שאהב הרפתקאות, יצא לטייל לבדו בהרים מאחורי היישוב. הוא רצה להוכיח לאחותו מיקה שהוא כבר גדול ולא מפחד מכלום.

כשהשביל נהיה צר ותלול, דוד החליק על אבן רופפת והתגלגל לתוך סדק בין שני סלעים. הוא התרומם לאט, ניער את האבק מהבגדים, ואז שמע נשימה כבדה מאחוריו.

הוא הסתובב וראה זוג נעליים ענקיות כמו מכוניות צעצוע. מעליהן עמד ענק, גבוה כמעט כמו הצוק, עם זקן אפור ועיניים עייפות אבל טובות.

"אוי, סליחה," גמגם דוד, "לא ידעתי שזה… המערה שלך." הענק צחק, וצחוקו הדהד בין ההרים כמו רעם חביב. "קוראים לי גל־הענק," אמר, "ואף אחד לא מגיע לכאן בדרך כלל."

דוד סיפר לגל שהוא הלך לאיבוד. הענק הרים אותו בעדינות והושיב אותו על כתפו, גבוה מעל העננים הקטנים. משם דוד ראה את כל ההרים, הכפר שלו, ואפילו את הים הרחוק.

בדרך חזרה שאל דוד: "למה אתה גר לבד כאן?" גל משך בכתפיו הענקיות. "אנשים מפחדים ממה שגדול ושונה מהם," ענה.

כשירדו לדרך הראשית, חיכו למטה מיקה, עדי ורוני, מודאגות. דוד הציג להן את גל, ובהתחלה הן רעדו קצת, אבל אז הענק חייך חיוך ביישני, וההר כולו כאילו התרכך.

מאותו יום, הילדים התחילו לבוא להר יחד, מביאים לגל ספרים, ציורים ועוגיות. ההרים כבר לא נראו מפחידים כמו פעם, והענק כבר לא היה בודד. דוד הבין שהאומץ האמיתי הוא לא רק לטפס על הרים, אלא גם להכיר חברים שלא דומים לך בכלל.